מכתבים כללים

א' הנקודות: אין די בכך שהנהגתו של יהודי בתורה ובמצוות תהיה מרוממת ונעלית יותר מהרגלו הקודם. על היהודי לעלות בהתמדה "מעלה ומעלה" בעבודת השם. כאשר ההנהגה החדשה והמרוממת הופכת להרגל (על פי הכלל "הרגל נעשה טבע"), על האדם להתעלות שוב לדרגה גבוהה עוד יותר של "נס". השאיפה היא להגיע למצב של "נס בתוך נס", עד להגעה לדרגת "נס גדול" האמיתית, הקשורה בגדולתו של הקב"ה ("גדול הוי' ומהולל מאד"). והכל באופן של זריזות.

מכתב מיוחד לשנה "שמינה"

מהות יציאת מצרים: יציאת מצרים אינה רק אירוע היסטורי של נסים גלויים, אלא היא מייצגת את היציאה מ"מצרים" כסמל למיצרים והגבלות. ברמה הפרטית, זוהי הגאולה של כל יהודי מהגבלותיו האישיות כדי להגיע לעבודת ה' בדרגת "בכל מאודך" – למעלה מהכוחות הטבעיים. תהליך ההפנמה ("ארבעים שנה"): הרבי מסביר שגילוי אלוקי נסי - אפילו כשעיני בשר רואים בגלוי נסים אלוקיים - אינו נקלט מיד בשכל האנושי המוגבל. כשם שבני ישראל נזקקו לארבעים שנה במדבר כדי להגיע ל"לב לדעת ועינים לראות" ולהפנים את נסי יציאת מצרים, כך נדרשת עבודה פנימית מעמיקה - הסתכלות נשמה מעמיקה - כדי שההנהגה העל-טבעית תחדור למציאות האדם - לב, עיניים, אזניים - ראשו על קרעיו ועל קרבו.

מכתב שצריך להעמיק בו וללמדו בעיון. שלימות יציאת מצרים הושגה רק לאחר ארבעים שנה במדבר, כאשר בני ישראל זכו ל"לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע". הכוונה היא שהאותות והמופתים נקלטו וחדרו לכל חלקי האדם. * הלב כמקור החיות: כשם שהלב הגשמי מעביר דם וחיות לכל האיברים, כך הלב היהודי הוא המקור לעבודה הרוחנית. קיימות שתי דרגות בלב: שאיפה רגילה להתקרב לה', ודרגה נעלית יותר של "פנימיות הלב" המבטאת דביקות מוחלטת ומאוחדת עם הקב"ה. * שלושת כוחות הקליטה (לב, עיניים, אוזניים): * לדעת: קיימת "דעת תחתון" שהיא הבנה אנושית מוגבלת, ו"דעת עליון" הנובעת מהקשר הפנימי של הנשמה לאלוקות ומאפשרת השגה בעניינים נעלמים. * לראות: ראייה אמיתית היא הסתכלות חודרת ומעמיקה לאחר התבוננות בפרטים, כזו שתופסת את האדם כולו ומרוכזת רק בדבר הנראה. * לשמוע: קיימת "שמיעה נפשית" החודרת לכל מהות השומע ומשפיעה על כל גופו, כפי שנלמד מההלכה שמי שגורם חירשות לאחר חייב בתשלום דמי כולו. * בחינת "איתן" בנשמה: פנימיות הלב ועצם הנשמה נקראים "איתן". מושג זה מבטא שלושה עניינים: תוקף וחוזק (מסירות נפש), "יושן" (אלוקות הקיימת בנשמה מאז ומעולם), והיותו המקור המאיר לכל השכל והחושים ("משכיל לאיתן האזרחי").

* השפעת הקדושה על ימי החול: המטרה של קדושת השבת והחגים היא שלא יישארו מוגבלים לימים אלו בלבד, אלא יימשכו ויחדרו אל חיי היום-יום של כל יהודי במשך כל השנה. ### המשמעות הרוחנית של השמש והירח (המשפיע והמקבל) - [[נוגע בעיקר לשנה מעוברת אבל אפשר לקשר לחודש האביב בכלל]] * הבדלים ודינמיקה: השמש מייצגת את ה"משפיע" (נותן) בעל האור העצמי, בעוד הירח מייצג את ה"מקבל", שבו משתקף אור השמש. * השלכה לחיי האדם: קיים חשש שיהודי המשפיע לאחר (כמו נותן צדקה) יחוש שאין לו קשר אמיתי למקבל, במיוחד בזמן שהוא עסוק בענייניו הרוחניים כמו תורה ותפילה. * אחדות וקשר פנימי: שנת העיבור מלמדת שהמשפיע והמקבל אינם עולמות נפרדים. שניהם נוצרו על ידי בורא אחד ומהווים חלק מעולם אחד, עם קשר תמידי ופנימי ביניהם. * יחסי גומלין: דווקא דרך החיבור בין המשפיע למקבל מתבצעת הכוונה האלוקית. המשפיע לא רק נותן אלא גם מקבל מהמקבל, כפי שנאמר: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני - עושה העני עם בעל הבית". * אחדות ישראל: במישור הנשמתי, כל בני ישראל הם "דבר אחד ממש", ורק הגופים הם שמפרידים ביניהם. הרבי מקשר נקודה זו לכל דכפין ומבקש להתבוננן בזה בתוך ההכנות לחג הפסח.

הרחבה לגבי הנקודה במכתב הקודם. בפסח רואים באחדות למרות השוני בענין שצולים הראש יחד עם קרעיו וקרבו, ושצריך חבורה (קבוצה אחת למרות השינוי ביניהם). כל יהודי הוא גם משפיע וגם מקבל.

* השוואת הגאולה ללידה: יחזקאל הנביא משווה את יציאת מצרים ללידת תינוק. כשם שעובר בבטן אמו הוא יצור חי ומושלם אך חסר מציאות עצמאית, כך היו בני ישראל במצרים – "בלועים" ומשועבדים. * המעבר לחירות: ברגע הלידה (הגאולה), התינוק הופך למציאות עצמאית שקולו נשמע. באופן דומה, ביציאת מצרים נלקחו בני ישראל על ידי הקב"ה מתוך מצב של עבדות עמוקה לחירות נעלית, במטרה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". * הוראה לכל יחיד: חג הפסח מלמד כל אדם להשתחרר מהשתעבדות ל"עבודה זרה" ולסביבה זרה, ולחיות חיי חירות אמיתיים על פי התורה. * "משכו וקחו": על היהודי לסגת ולהתנער ("משכו") מכל דבר הזר ליהדות. עליו לקחת ("קחו") את התורה והמצוות באופן עמוק יותר. * התמסרות מוחלטת: מודגש כי על כל ההתנהגות, עד פרטי פרטים, להיות בהתמסרות מוחלטת אל הקב"ה. * עבודת ה' בלהט: קרבן הפסח (שנאכל "ראשו על כרעיו") מלמד שעל האדם לרתום את כל כוחותיו, מהשכל ("ראשו") ועד המעשה ("כרעיו"), לעבודת ה' כשהוא חדור ב"אש דקדושה" הבוערת בתוכו.

בי"ה, י"א ניסן, נשיא לבני אשר, יום ג' שהוכפל בו כי טוב, פ' ויהי ביום השמיני, שנת היתשמ"ח, שנת הקהל, ברוקלין, נ.י.

אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם ה' עליהם יחיו.

יציאת מצרים היתה בחיפזון של בני ישראל וחיפזון של המצרים אשר נבעו מחפזון השכינה. הקב"ה הוא שהאיץ. גם השם פסח קשור עם חפזון ודילוג. יחד עם זאת היה זה ב"יד רמה". ואחר כך היו ענני הכבוד ולא נחפזו. שני ענינים בהנהגת האדם "סור מרע" ו"עשה טוב". כשקיים חשש של רע צריך לברוח מיד. כאשר בני ישראל הבינו עד כמה שפל הוא הרע של מצרים, הם אצו רצו כדי לברוח מהר ככל האפשר. יחד עם זה התנהגו ב"יד רמה" בכל הנוגע ל"עשה טוב". לעתיד לבוא כשלא יזדקקו ל"סור מרע" - או אז "לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון".

החיפזון בקשר עם יציאת מצרים הוא בשלוש בחינות. אלו הם שלושה תחומים בנפש האדם שצריכים להעשות בזריזות ובחיפזון במקרה הצורך: "מתניכם חגורים" — המתנים המעמידים את כל הגוף. זוהי השלימות העצמית. שעליה להיות בהנהגה הראויה; "נעליכם ברגליכם" — שבאמצעותם בא האדם במגע עם האדמה בהליכה או בעמידה (ודרכם שומר על רגליו מפני הגבשושים ושאר המזיקים). זהו המגע עם הסביבה וסלילת הדרך לאחרים; "מקלכם בידכם" — חלק העולם אשר קשה להגיע אליו ללא אמצעות המקל, עליו לעשות כל מאמץ להגיע אליו בעזרת המקל המסמל את כוח השלטון, גם זה צריך להעשות בזריזות.

ר"ח ניסן והיום הראשון של חג הפסח חלים השנה בשבת. הנקודה של "זמן חירותנו" היא השחרור המוחלט מכל שעבוד ודאגה, כדי לקבל את התורה. גם שבת קודש ענינה המנוחה וההשתחררות מכל המלאכות של ימי החול, להתמסר לעניני קדושה. מלבד ענין החירות הרוחנית, שעלינו ללמוד מן השבת והפסח וליישם בחיינו - קיים בשבת גם ענין העונג, שהוא ביטוי מלא של "יציאת מצרים". הצד המשותף של העונג והחירות הוא ששתי תחושות אלה מקיפות וממלאות את כל חלקי האדם ופרטיו. באותה מדה חייבים רגשות אלה להקיף את כל חלקי כלל ישראל שהוא "קומה שלימה", ויש לנקום אמצעים כדי להביא את כולם לסדר.

גם לאחר שמשיגים חירות ועונג בשלימות, נדרש ושייך הענין של "מעלין בקודש" ו"ילכו מחיל אל חיל," ובאופן של התעלות לאין ערוך ממצבו הקודם — דבר זה אנו למדים מהשבת עצמה, שהרי אנו מוצאים מושג של "שבת שבתון", שבת לגבי שבת; גם בשבת עצמה רמת התענוג עולה במשך הזמן עד לדרגא של "רעווא דכל רעווין". כך הדבר גם לגבי מצב של חירות רוחנית, שאף כשהיא מושלמת יכולה ודרושה עליה: הן ב"סור מרע" — להגיע למצב שהרע מושלל ואינו עולה כלל על הדעת, והן ב"עשה טוב" — להגיע לידיעת ה' ולמצב שאינו חפץ אלא בקב"ה בעצמו, כשבזה דרגות לאין שיעור עד ל"כמים לים מכסים".

נייח, יום בי שהוכפל בו כי טוב, ראש·חודש ניסן, תשד"מ. התורה מספרת כי באותו יום, שבועיים לפני יציאת מצרים, קיבל עמנו, עם ישראל, את המצוה הראשונה: קידוש החודש — לקדש את היום הראשון של כל חודש לפי המולד של הלבנה, יחד עם שאר הפרטים שבלוח היהודי, כולל עיבור השנים. לפי הלוח שלנו נקבעים ימי החודש וחדשי השנה לפי מהלך הלבנה, עם "שנה מעוברת" אחת לאחרי שנתיים או שלוש שנים, כאשר מתווסף עוד חודש כדי להשוות ולהשלים את מספר הימים ש"הצטברו" בגלל העובדה ששנת הלבנה קצרה משנת החמה. כך חל חודש ניסן תמיד באביב, בהתאם לציווי התורה לחוג את הפסח דוקא ב"חודש האביב," באותו פרק זמן של שנת החמה שבו יצאו בני ישראל ממצרים. וממילא חלים גם שאר חגי השנה במועדיהם הנכונים לפי שנת החמה. בשנה מעוברת מתבטא בפועל העניין של קידוש החודש ועיבור השנים. השמש והלבנה נבראו כדי להאיר על הארץ ולשמש את האדם, שתכליתו לשמש את קונו. השמש זורחת ומאירה יום יום באותו אופן, לעומתה הלבנה מתחדשת מדי חודש. השמש מייצגת אחידות ויציבות, והלבנה — תמורה והתחדשות. ישנם ענינים בעבודת השם החוזרים ונשנים מדי יום ביומו ללא הבדל, ויחד עם זאת חייבת להתווסף מדי יום התלהבות מחודשת בכל עניני היהדות.

אחת הנקודות בה חג הפסח משאר החגים היא העובדה שנוסף לקביעת החודש והיום, שבה חל חג המצות, דבר שישנו בשאר החגים, מציינת התורה בדיוק את הרגע של הגאולה מגלות מצרים - "בחצי הלילה" - ואת הרגע של יציאת מצרים - "בעצם היום הזה", "חצי היום": התורה מציינת את הרגע המדוייק של הגאולה: "בחצי הלילה" - כשהחושך בשיאו, ואת הרגע המדוייק של היציאה ממצרים: בעצם היום - "בחצי היום" - כשהאור בשיאו. לילה ויום מסמלים חושך ואור רוחני. השמש הוא "המאור הגדול לממשלת היום" והירח הוא "המאור הקטן לממשלת הלילה." יש דברים שהם חובה, אלה הם התורה והמצוות, על ידם מאיר את עצמו היהודי "נר מצוה ותורה אור", במאור הגדול: אך קיימים עניני רשות, כאכילה ושתיה, המקבלים את אורם מן התורה בהיותם להיות לשם שמים - וכפי שהירח מקבל את אורו מהשמש, בשניהם

השמות "זמן חירותנו" ו"חג המצות" תקפים בכל מקום וגם בזמן הזה. (בניגוד לשמותיו האחרות של החג) ויש ללמוד מהם הוראות בהתאם. "זמן חירותנו" משמעותו החירות שלנו. חירות רוחנית. במסרה להתעלות למצב של "תעבדון של האלוקים על ההר הזה" — מתן תורה. ע"י התורה והמצוות משיגים חירות אמיתית, וזאת ע"י אהבת ואחדות ישראל. "חג המצות" מורכב מהחיוב לאכול מצה — הקשור לשיעור ולזמן מסוי"מים. ומאיסור חמץ — שאיסורו אפילו במשהו ובכל משך ימי חג המצות. החמץ רומז לנאוה שהוא שורש לכל הנסיות הבלתי רצויות. ואת הנאוה יש לשלול לגמרי. יש לעשות דורשין בהלכות החג.

ובהתחשב בחשיבות העליונה של החג הזה, כראש וראשון לכל החגים, מן הרצוי להסביר נקודות מסויימות במעט הרחבת והעמקת יתר, — החל בענין המשמעות הרוחנית של חמץ ומצה, אשר החמץ (בהתאם לטבע של בצק חמץ — לתפוח ולהתרומם) מסמל גאוה וישות, ואילו המצה (היפוכו המוחלט של החמץ) — ענירות במלוא המדה, עד לביטול היש. בענין זה מלמדת ההוראה כי איסור חמץ הוא אף בי"משהו", שגאות וישות יש לשלול לגמרי וכך מגיעים לדרגת ביטול היש, שאז ניתן להשיג חירות רוחנית אמיתית, במלוא המשמעות של חג המצות זמן חרותנו, ולבצע בפועל, במלוא המדה, את השליחות האלקית שניתנה לכל יהודי, איש ואשה: "אני נבראתי לשמש את קוני",

כל יהודי הוא עולם מלא, אך הוא חלק מעם אחד. שליחותו הפרטית מהווה חלק מכלל ישראל.

גאולת מצרים קשורה לגאולה העתידה. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". אף שהיציאה ממצרים היתה ביום אחד, נאמר "ימי" — משום שהמעבר מעבדות לחרות אינו חד־פעמי, כי אם תהליך מתמשך. חירות רוחנית היא ענין של התבוננות יום־יומית. כשם שביציאת מצרים לא נותר אף יהודי בגלות, כך גם כאשר משיח צדקנו יוציאנו מן הגלות. גם בגאולת הפרט — לא יישאר בגלות פרט אחד ממכלול הכוחות השונים של הנפש. ביציאת מצרים מודגש הענין של "ציבור", יהודים בתור עם וכ"צבאות השם" — כך בגאולה העתידה ההדגשה היא על "כלל ישראל", "קהל גדול ישובו הנה". יש לתת ביטוי "במעשינו ובעבודתינו" לעובדה שעם ישראל הוא עם אחד, גם בדברים הגשמיים, שגם הם נעשים על פי תורה אחת. ב"סדר" מכנסים את כל הבנים — שכל אחד לעצמו הוא "אחד", עד לקריאה המשותפת "לשנה הבאה בירושלים"!

שני מאורעות עיקריים התרחשו בר"ח ניסן: א) בני ישראל נצטוו במצרים במצווה הראשונה של קידוש החודש. ב) הוקם המשכן. מאורעות אלו, שניתנו בזמנים מנוגדים של עבדות וחירות - מהווים המשך אחד. במצרים ניתן להם הכוח להיות בני חורין באמצעות המצוות המרוממות אותם למעלה מהמיצרים והגבולים - מה שבא לידי ביטוי גדול יותר באמצעות עשיית מקדש ו"דירה" לקב"ה. כל יהודי נתון במצב כפול, של חירות - מצד נשמתו, ועבדות - מצד הגוף. הגוף והנפש יוצרים יחד הרמוניה של אדם שלם, זאת כאשר מגבירים את הנשמה המאירה גם את הגוף. נופו של יהודי ביחס לנשמה הוא כמו הירח ביחס לשמש, ממנה מקבל את אורו. וכשם שמר"ח ואילך גדל אור הירח - כך בכל שפועלים יותר בציווי של "עשיית מקדש", שניתן בר"ח - גדלה השפעת הנשמה על הגוף.

כשהאכילה אינה לצורך גשמי אלא מפני ציווי הקב"ה, הריהי ביטוי של חירות וקרבן פסח. גם לאחר מתן תורה, כשדרגת בני ישראל ברוחניות היתה בשיאה, ניתן הציווי לעשות משכן משלושה עשר חומרים גשמיים. בעת קיום כל מצוה הגוף שמח בשמחת הנשמה. יחזקאל הנביא ניבא כי בראש חודש ניסן יטהר ויחנך בית המקדש השלישי. בניו ביהמ"ק השלישי תלוי גם הוא בעבודתינו בהפיכת הגשמיות לרוחניות. זו גם הסיבה לגלות ולקשייה.

בענין כללי כיציאת מצרים יש ללמוד הוראה גם מה"קביעות" השנתית שלה, המדגישה ענינים מיוחדים, ולא רק מכללות המצוה. השנה חל חג הפסח, וכן ראש חודש הגאולה, ביום השלישי שבשבוע, היום שהקב"ה ציין אותו ב"טוב לשמים וטוב לבריות". על חג הפסח להכניס חיוניות בשני הקווים של "בין אדם למקום" ושל "בין אדם לחבירו". בכך נעשית התאחדות בין הבורא ("שמים") לבין הנברא ("בריות"). שני הדברים מתאחדים לדבר אחד: "ואהבת את ה' אלוקיך" מחייב חיוניות יתר ב"ואהבת לרעך כמוך", והמצוות שבין אדם לחבירו מזככים את האדם וע"י קיומן מגיע לדרגה נעלית יותר ב"ואהבת את ה' אלוקיך".

הבריאה נבראה מסוגים שונים, מינים שונים, ופרטים רבים שאין אחד דומה למשנהו. כך גם הזמן כולל ימים, שבועות, חדשים ושנים — כשלכל אחד תכונות ומשימות מיוחדות. על יהודי מוטלת המשימה לתקן את הבריאה באמצעות הנהגתו היום-יומית לפי רצון הבורא. השנה החלה ביום השבת, והשנה כולה היא שנת השמיטה, שבת לה'. מנוחת יום השבת והשנה השבתית מהתעסקות בפרנסה — ניתנו לצורך התעמקות ב"טוב לשמים". ויחד עם זאת אנו מוצאים בהם ציונים מיוחדים בענינים של "טוב לבריות". המשותף ביום השבת, שנת השבע וחג הפסח, שבשלשתם המטרה היא לקבוע בליבנו שהקב"ה ברא את העולם ואת הארץ והוא אדון העולם — כשהדבר משריש ביהודי את האמונה בבורא עולם, ולעשיה בתחומי "טוב לשמים וטוב לבריות" כאחד.

עם התקרבותנו ליום "ל"ג בעומר", עלינו להתבונן בעובדה שכאשר סוף סוף יצא הרשב"י לחרות — לאחר 13 שנה של ישיבה במערה, שקוע בחול, ויסורים גדולים — הרי הוא מיד השקיע את עצמו בתיקון דרך, כדי למנוע צער ליהודים. בכוחו של כל יהודי לעשות ברוח זו ולהצליח. על יהודי להורות דרך ברוחניות לזולתו, ע"י הפצת יהדות, תורה ומצוות, כולל תורתו של רשב"י, פנימיות התורה. נקודה נוספת: רשב"י פותח את ספר הזוהר באימרה שהעולם ניצול בזכות קול הילדים הלומדים תורה. בחינוך תורני אמיתי לילדי ישראל מתאחדות שתי הנקודות.

ביום זה הסתיים החודש של תרומת "מחצית השקל" כאשר בית המקדש היה קיים, ומיד למחרת צריך להיות הקרבן מתרומה חדשה. פירושו של דבר שבר"ח ניסן החלה שנה חדשה בקשר לעבודה בבית המקדש שנעשית בשליחותו של כל יהודי. בהנהגת הבריאה שע"פ הטבע, מתחילה השנה בחודש תשרי, אז מתחזקת ההנהגה האלוקית הטבעית, כשהאלוקות מוסתרת ומתכסה בעולם. ההנהגה הניסית קשורה לחודש ניסן, "חודש הגאולה", שמשמעותו פריצת גדרי הטבע והשיחרור מהגבלותיו. זהו גם מענינם של "בית המקדש" וה"קרבנות" - מן הבחינה הרוחנית - לרומם את היהודי למעלה מן הטבע. לקרבו ולקדשו. כדי להתחיל שנה חדשה בהתנהגות שלמעלה מן הטבע, מתכוננים חודש קודם באמצעות מחצית השקל, כלומר, על ידי ההרגשה והתחושה שכל מה שהאדם עושה אינה אלא "מחצית" ואת השאר משלים הקב"ה. הדברים הללו קיימים גם ב"מקדש" הפרטי, הרוחני, וב"קרבנות" הרוחניים הפרטיים, גם כאשר אין בית המקדש קיים, במיוחד בשנה מעוברת.

קיימים ניסים המלובשים בטבע הניתנים להתפרש במבט שמחי כ"התרחשות טבעית מוצלחת", וקיימים ניסים גלויים באופן בולט. קיימים ניסים ליחיד, ניסים לרבים וניסים שמשפיעים על העולם כולו. בחודש ניסן התרחשו כל שלושת הסוגים. הלקח מכך לכל יהודי בחיי היום יום להתנהגות "ניסית", על־טבעית, גלויה ועלייה מההגבלות, ובצורה שלא תהיה זו הנהגה "ניסית" המתרחשת אצלו בלבד, אלא שמשפיעה על העם כולו ועל העולם כולו. עבודת היהודי צריכה להיות הן בין אדם למקום, הן בין אדם לחבירו, והן בהשפעה על העולם בקיום ז' מצוות בני נח.

שבחודש זה נולד עם ישראל כעם, ובראש-חודש בישר להם הקב"ה על כך והבטיחם להיות עם שהוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש", מלוכה וקדושה. שני אלה צועדים יחד: להיות כהן ועבד מלך, עבדו של הקב"ה, על-ידי קיום מצוותיו, שהרי עבד מלך - מלך", ולהביא לתוך החולין של העולם קדושה, "מקרא קודש" - רגלים. יחזקאל הנביא המשיל את יציאת עם ישראל ממצרים להולדתו של תי"ק, שמיד לאחריה מתחילות ההתפתחות. הולדת עם ישראל כעם היתה קשורה בעצמאות ואי-תלות מבחינה רוחנית וגשמית עד ליכולת להתגבר על שעבוד של מאות שנים - כך צריך להיות גם לגבי הולדת כל ילד יהודי, שחינוכו מתחיל מיד שפוקח את עיניו, להכשירו כחלק מעם שהוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש". באופן של "יד רמה"!

עם לידת עם ישראל נחוץ היה לספק לו מזון. ב"מזון" ישנם שלושה סוגים: מזון הדרוש להתפתחות, מזון מזיק שממנו צריך להימנע, ומזון שאינו הכרחי אך מוסיף כח והנאה. שלושת הסוגים מסומלים ב"מצה", "מרור" ו"קרבן הפסח" — המהווים עיקר ביציאת מצרים ובסיפור יצי"מ. פרטים אלה קיימים גם במזון הרוחני לנשמה, בהתייחס לעם ישראל ב"לידתו" — כמו גם בהתייחס לחינוכו של הילד, המתחיל עם לידתו, ובהמשך שלבי התפתחותו צעד אחר צעד תוך הזנת הנפש (או הימנעות) בסוגי ה"מזון" השונים.

לקראת יום ל"ג בעומר הבע"ל, יום הילולא דרשב"י יום שמחה, הרי הזמן גרמא לעיין בתורתו, כולל ג"כ — לעיין בפרשת ימי חייו, שהרי חיי צדיק עלי אדמות — תורה והוראה הם ולמדים מהם דברים הרבה, ובפרט אשר הכוונה בזה להמסופר אודות כ"ו בש"ם, זוהר ומדרשים — תורה שבעל פה, שעניגה לא סיפורים חי"ו, כ"א הוראה שניתנה למשה מסיני, לעיין על מנח ללמוד מזה, כל אחד ואחת, בנוגע לעצמו ועד — למעשה בפועל, שהרי גדלות הלימוד הוא שמביא לידי מעשה.

החג, שהוא "ראש לרגלים" בחודש שהוא "ראש חדשים", נקרא בתנ"ך, בתפילות ובברכות

במשמעות הפשוטה פירושה של המלה "חרותנו" — החרות שלנו, בלשון רבים — הוא שחרורם של הרבים, כלומר של כל היחידים שהם בני עמנו. ברם, אנו רואים כי את המושג "זמן שמחתנו", המופיע אף הוא באותו נוסח, מפרש רבנו הזקן כך שלשון הרבים משמעותה (גם): שמחת בני ישראל ושמחת הקב"ה (= שמחתנו המשותפת וההדדית שלנו ושל הקב"ה). מכאן למדים לגבי המושג "זמן חרותנו", בלשון רבים, שמשמעותו (גם): שחרור בני ישראל מגלות מצרים וגם שחרורה של השכינה, כביכול, כפי שהענין מתבטא במלים: "כהושעת גוי ואלקיו כו'", בדומה ל"זמן שמחתנו" גם הביטוי "זמן חרותנו" — משמעותו שחרור בני ישראל מגלות מצרים וגם שחרורה של השכינה; שחרור האלוקות, כביכול, שבכל יהודי, הנפש האלקית שהיא "חלק אלוק' ממעל ממש". הדבר מושג ע"י התנהגות באופן של חרות אמיתית. צריך תמיד לשאוף להתעלות מהמצב הקודם, לצאת מה"מצרים" וההגבלות הקודמות. מאחר שהקב"ה הוא אין סוף, גם כל עניני התורה הם אינסופיים ויש לעלות בקדושה בלפנים משורת הדין, וזוהי שלימותה של חירות ו"ביד רמה" דווקא. חירות ורחבות זו צריכה להתבטא בשני הקוים של "טוב לשמים" (בין אדם למקום) ו"טוב לבריות" (בין אדם לחבירו).

כל פעולה, הן בקו של "טוב לשמים" והן בקו של "טוב לבריות" - עליה לכלול את שני הקווים, באופן של חירות אמיתית וללא הגבלה. בד בבד עם עריכת הסדר תוך הכרת הטוב לקב"ה על הגאולה - "טוב לשמים" - עליו למשוך אל הסדר את אלה שאינם מסוגלים לערוך בעצמם את ה"סדר"; עליו לקיים "והגדת לבנך" לכל סוגי הבנים, כולל "בניך - אלו התלמידים". כמו כן בעת פעולותיו ב"טוב לבריות", החירות והשלימות בהם היא רק כאשר אין פעולות אלה מוגבלות בהבנתו ושכלו שלו, אלא נובעות מכך שהוא "טוב לשמים", בציוויו ובכוחו הבלתי מוגבל של הקב"ה. בדרך משולבת זו יש להתעסק בכל שלושת ה"עמודים": הן ב"תורה", הן ב"גמילות חסדים" ואף ב"עבודה".

חג הפסח, זמן חירותנו, אינו רק הראשון בין שלוש הרגלים (פסח, שבועות וסוכות), כי אם גם ה״בסיס״ לכל החגים. כך הרי חג השבועות, זמן מתן תורתנו, קשור ישירות עם חג הפסח, וחג הסוכות מהווה תזכורת והמשך לחג הפסח, זכר לסוכות שבהן הושיב ה׳ את בני ישראל בהוציאו אותם מארץ מצרים.

לחודש ניסן וחג הפסח יש קשר לראש־החודש: את "פרשת החודש" קוראים ב(סמוך ל)ר"ח. כן — הפרשה נקראת בשם "החודש" אף שתוכנה נוגע לקרבן הפסח והלכות חג הפסח. שני "מסלולים" בלוח השנה: מנין אחד המתחיל בחודש תשרי, זמן בריאת העולם, המותאם לאורחות הטבע; ומנין שני המתחיל בחודש ניסן המדגיש את ההנהגה הניסית, שהרי הפסח ויציאת מצרים היו ניסים ונפלאות, למעלה מדרך הטבע לגמרי. מתוך שני אופני ההנהגה הקיימים - חודש ניסן הוא ראשון לכל חודשי השנה - גם כאשר בעין נראית ההנהגה הטבעית, הרי שלאמיתו של דבר הכל מונהג בהשגחה פרטית ואפילו דבר טבעי כקציר אינו תוצאה מחרישה שנעשתה לפני חצי שנה, כי אם ברכת ה'. ה"עמל" שעל האדם להשקיע בא רק ליצור לבושים. כשאדם מתבונן בכל המתרחש יראה את ההשגחה הפרטית, עד לאופן של הנהגה ניסית.

חג הפסח, כולל ומדגיש ענינים עיקריים וכלליים, המשמשים כהוראות יסודיות בחיי היום-יום של הכלל ושל הפרט. על

יציאת מצרים היתה קשורה מלכתחילה בעבודת-עבד של "תעבדון את האלקים", זוהי השתתפותו של העם בענין של "בהוציאך את העם ממצרים". ממבט ראשון, על יסוד אמונתנו שהבורא הוא עצם הטוב, ושטבע הטוב הוא להיטיב — מתקבל על הדעת ששיא השלימות הוא כאשר ישנו תענוג מירבי, בלי כל קושי, אז בא לידי ביטוי ה"טבע הטוב" במלוא המידה — למרות זאת מורה התורה ש"אדם לעמל יולד". ההסבר לכך: תענוגו של אדם נוצר דוקא כאשר הוא נעשה "שותף", ולא כאשר מקבל מתנת חינם, ושלימות התענוג כאשר משיג דבר באמצעות עמל, וככל שגדל העמל — נעימים פירות ההשגים.

יש לפסח ולחודש האביב מן המשותף. חג הפסח הוא "ראש לרגלים" המהווים המשך וסיום חג הפסח; וחודש האביב הוא זמן הלבלוב והפריחה שהם מביאים את הקציר והאסיף. חג הפסח הביא מעבר מוחלם מעבדות לחרות ומאפלה לאור גדול, גם באביב האדמה מתעוררת מתרדמת חורף עמוקה, ומשתחררת מכבלי החורף. בשני המקרים השינוי הוא קיצוני ולא הדרגתי. תפקידו של היהודי להוציא את כל פרטי החיים "מעבדות לחירות" ע"י העלאתם לרוחניות. גם הדברים אותם מוכרח מצד הטבע, ביכולתו לשנות. בחודש האביב, תקופה של שיא בהנהגה הטבעתי, לפי מה שקבע הקב"ה באופן של "לא ישבותו", כשאין ביכולת האדם לכאורה לעשות דבר בענין - אז דוקא הוציא הקב"ה את ישראל, בהנהגה ניסית גדולה ביותר.

קרבן הפסח קשור למצות מילה (ומי שאינו נימול אסור בקרבן פסח): ברית מילה מבטא את הברית שבין יהודי לבין הקב"ה מיד בתחילת חיי האדם. קרבן פסח הוא ציווי שבא בעיצומם של חיי האדם, כאשר הינו כבר איש-משפחה ובעל הבית

בין המצוות בהן נצטווה עם ישראל עוד במצרים — מצוות תפילין, שנועדה לשמש "אות" ליציאת מצרים. יציאת מצרים היתה גם חרות רוחנית, השתחררות מ"מצרים" והגבלות על עצם הנשמה של היהודי. זאת בהיותם "בנים למקום", שמשמעותו הוא, בין השאר, שכשם שהקב"ה מושל על העולם, כך צריך יהודי לשלוט על העולם בחיי יום-יום שלו, שלא להיות מושפע מן העולם, כי אם אדרבה, לשלוט — בכל הקשור ליהדות — על כל עניני העולם. בהיות היהודי "בן" לקב"ה, שהוא על טבעי, מוענקים כוחות על-טבעיים גם ל"בן", שמציאותו אחת עם אביו — הקב"ה. זה גם תוכנה של מצות תפילין, שבעת קיומה יש לכוון "שלו הכח לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו" — בכך משעבד להקב"ה את הנשמה, את כל מעשיו, למעלה מכל ההגבלות: יציאת מצרים.

תחילתה וראשיתה של שנה זו היא במצוה של "הקהל" — את כל חלקי עם ישראל "האנשים והנשים והטף." גם יציאת מצרים שונה משאר הגליות בכך שממצרים יצאו כל בני ישראל מגדול ועד קטן, "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו".

את הכבש, שהיה "עבודה זרה" של מצרים, היו צריכים בני ישראל לעשות פסח לה', ולאחר מכן לצלותו על כל חלקיו, כאחד. הכל, מן הראש ועד הכרעיס-הרגליס של ה"עבודה זרה", צריך להתבטל, להיעשות פסח לה', להיצלות באותה אש. ההתנערות מעבודה-זרה צריכה להיות שלימה, בכל הפרטים. ישנה "עבודה זרה" של "ראשו" - החכמה והשכל שלה. או - באדם עצמו - הסגידה לשכל, וישנו עבודה זרה של דברים נחותים יותר עד ל"כרעיו", השתלטות דריכה ורמיסת כל אשר מסביב. וגם - "קרבו" השעבוד למזונות ופרנסתו. על כל-כולו להיות נתון באותה אש. אש של מסירות-נפש המקיפה היטב וחודרת עמוק-עמוק. כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" שבימים אלה חל יום השנה המאה להסתלקותו, מהווה דוגמא של שלימות בכל הפרטים וכשם שגאונותו הקיפה את כל פנות התורה - כך היתה הנהגת הציבור למן החשובים עד ל"נחותים". את הכל עשה באש של מסירות נפש לכלל ולפרט.

יציאת מצרים נקבעה לחודש האביב וציווי מיוחד אף מורה לשמור שחג הפסח יחול באביב. התרבות והקידמה של מצרים התבססו על כוחות הטבע ובמיוחד על היאור נילוס שכח ההמצאה האנושי יצר השקאה מלאכותית שהפכה את מצרים לגן פורח מוקף מדבר. כך נוצרה תרבות אלילית שמיסודותיה: האלהת כוחות הטבע. והאלהת כוחות האדם שהשכיל לנצל כוחות אלו. אמונה זו הגיעה לשיאה בתקופת ההתחדשות השנתית של כוחות הטבע. חדש האביב. חודש של "מזל טלה"; השה היה סמל של ה"עבודה זרה" של מצרים. לאחר 210 שנות שעבוד לפרעה, כשחלק מבני ישראל אף נטמע ב"תרבות" המצרית. באה שעת השיחרור — זאת בתנאי שבני ישראל ימשכו ידיהם" מאלילי הארץ ויקחו, בפומבי וללא פחד. כבש דוקא לשחטו כקרבן פסח. ואז באה הגאולה בחודש האביב דוקא, בו מגלה הטבע את מיטב כוחו. מכאן ההוראה שלא להתפעל מהאלילים והתרבויות של העולם הגויי. הקב"ה שליט גם על הטבע, שהוא משועבד לעבודת ה' לא פחות מן העל-טבעי.

גאולת מצרים לא היתה גאולה של "יחידים" רבים, אלא בני ישראל כ"עם". עם זאת, ציווי קרבן הפסח נושא אופי הפוך: על כל בית מוטל להביא את קרבן הפסח שלו, על כל פרט ויחיד להימנות על הקרבן ולהיות צמוד לחבורתו בכל משך זמן אכילת הקרבן. — ללמדינו, שאף כשמדובר בגאולת הכלל, ראשית לכל על היחיד להתרכז בעצמו ובבני ביתו, וזה מביא בסופו של דבר את גאולת הכלל. אל להם למנהיגים להתלהב יותר מדי מ"בעיות עולם," לא אחת נסחף ה"מנהיג" להחלים יחד עם המנהיג את אשר על הממשלות השונות לעשות... — במקום זאת על המנהיגים "לרדת" ולהקים זעקת אימים על האחוז הגדול של הילדים שאינם נכללים בין הבנים המופיעים ב"סדר"! גם האדם עצמו אין לו להסתפק בהחלמות כלליות אלא לשים לב ל"קטנות".

אילו היו מתעכבים רגע אחד, היו בני ישראל מפסידים את רגע הגאולה (חז"ל). מיד עם בוא הרגע המתאים אסור להחמיץ את ההזדמנות — שמא יימצאו כאלה שיתחרטו מתוך אי רצון להניח את אורח החיים שאליו הורגלו במצרים. יש לנצל את שעת הכושר הבלתי רגילה — תנועת ההתעוררות החזקה של שיבה למקורות והתנערות מ"טומאת מצרים" המודרנית. כולם, וביחוד בני הנוער, מוכנים ודורשים לשמוע את האמת בשלמותה. מצער מאוד שעד עתה לא נוצלה שעת הכושר. ועל כל אחד ואחת לנצלה במדה מלאה וגם לסייע לזולת ולרבים להשתחרר מן השעבודים.

חרות אמיתית היא בכל שלושת השטחים המהוים את האדם ואת חייו: נשמתו, גופו, העולם אשר מסביבו. גלות מצרים היתה השתעבדות מוחלטת בכל שלשת השטחים: השתעבדות רוחנית לשלטון של טומאה ומוסריות שפילה — ערות הארץ, עבדות גופנית של עבודת פרך. הפסד חלקם של ישראל בעולם. יציאת מצרים אף היא היתה בכל שלושת השטחים. חרות מושלמת מושגת אך ורק כאשר החלקים הפחותים, הגוף ו"העולם" המקיף את האדם, יתעלו ויתרוממו לשיא דרגתם, בקירבה לנשמה ולשאיפותיה. אין להסתפק בחירות הנשמה או הגוף בלבד.

יציאת מצרים משמשת מורה דרך לכל יהודי. עם שלם, מיליוני בני אדם, עוזבים בבת אחת ארץ מבורכת בכל טוב, ויוצאים לדרך רחוקה, בדרך המדבר ולא בדרך המקובלת, בלי מזון ובלי ציוד, תוך התנתקות מן עבר של מאות שנים — וזאת אך ורק מתוך בטחון בקב"ה. בטחון זה חייב להיות מורה הדרך בכל הזמנים, שלא להיות תלויים בחוקי הטבע. זה הבסיס לגאולה רוחנית וגם גשמית, לבוא אל ארץ זבת חלב ודבש.

חירות אמיתית היא השתחררות מאילוצים פנימיים של טבע האדם ותכונות שנרכשו מתוך הרגל בלתי תקין — וכן השתחררות חיצונית, ממכשולים שהעולם כופה. הדרך לחירות נחרתה (= חרות) על הלוחות הפותחים בציווי "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים": "אלוקיך" משמעותו שהא-ל שהוא "בעל היכולת", הוא שלך, בחייך ובהתנהגותך האישיים, אשר מכח זה נובעת השתחררות וחירות הכפולה "מארץ מצרים" — מהמיצרים וההפרעות האישיות ו"מבית עבדים" — מן השעבוד לעולם שמסביב. ובהמשך לזה באים הציוויים של "לא יהיה" "זכור", הן על החיים הפנימיים והן על החיצוניים. את הדרך לחירות אמיתית ופנימית אנו לומדים בפנימיות התורה. ביחס לעולם, נשכל תנועה חדורה בהכרה של "שויתי (= שיויון) לנגדי תמיד (גם בעת עיסוק בצרכים הגשמיים)".

אחת ההוראות של חג הפסח היא — כי כל אחד מסוגל להפוך את מעמדו מן הקצה אל הקצה תוך שעה קלה. מתוך שעבוד מוחלם לפרעה הרוחץ בדמם של ילדי ישראל, ועבודת פרך — באה חירות ביד רמה ורכוש גדול. כך גם ברוחניות: שקועים היו בשערי טומאה עד למדריגת ע"ז — ובתוך שבועות מספר עומדים בדרגה עליונה של קדושה ושומעים מהקב"ה "אנכי ה' אלוקיך". על יהודי לשאוף להגיע לחירות מושלמת — יהיה מצבו כאשר יהיה.

אחד הענינים העיקריים שבחג הפסח נרמז בשמו: "זמן חירותנו". תוכן יציאת מצרים הוא ההשתחררות ממיצרים וגבולות העומדים בדרכו ואינם מניחים לו להיות מה שהוא צריך להיות. ה"צומח" די לו במזונו, וגם אם נגזר עליו להיות במקומו כל ימיו — הוא בן חורין; ה"חי", אף אם יסופקו לו כל צרכיו, אם יוגבל למקומו הרי הוא "כלוא" ונתון במאסר ושבי; האדם — אם יסגרו בעדו את חיי השכל, נשלל מאתו עיקר מהותו; כך, ואף גרוע מכך, כאשר הוא נתון במאסר עצמי ברדיפה אחר אכילה ושתיה וכדומה — בכך נחל את חירותו העצמית. ע"י הגבלת כוחות נפשו ונתינתה במאסר, ושלילת עיקר מהותה. אצל יהודי שנשמתו קשורה עם "אין סוף", הרי כל הגבלה או שהייה בדרגתה הרוחנית הקודמת — מהווה עבורה מאסר. על הנפש לצאת ממצרים בכל יום ויום, ע"י עליה יומיומית בעניני תורה ומצוות.

המשותף בין ה"בנים" שהם משתתפים ב"סדר"; אפילו הרשע נפגש עם חיי תורה ומצוות ומתעניין בהם. לצערנו, בדורנו יש עוד סוג של "בן" שאינו נמצא כלל ליד שולחן ה"סדר", אין הוא יודע כלל על קיומה של "העבודה הזאת". לילדים אלו חייבים להתמסר זמן רב לפני חג הפסח ולהשיבם אל שולחן הסדר. האשמה למצב זה תלויה בהורים, אשר השלו עצמם כאילו הדרך להסתגלות לסביבה היא בהתנערות מעול התורה. הם שיכנעו את ילדיהם כאילו התורה והמצוות אינן מתאימות לחיים העכשוויים. מתוך גישה כוזבת זו התגבשו קבוצות שניהלו מלחמה נגד תורת משה. תוצאותיה של גישה של "נהיה כגויים" היא, שאלפי נפשות נותקו מהיהדות ונרצחו רוחנית, גדלו ילדים שאינם אפילו כסוג של רשע. בני ישראל במצרים היו שונים מן הסביבה ושמרו בגאון על מסורתם ומקוריותם ודווקא כך הבטיחו את קיומם והגיעו אל הגאולה.

חג הפסח קשור לעניני חינוך: יציאת מצרים ראשית ההכנה לקבלת תורה שהיא חינוך בדרך החיים, וכמו כן אחת הנקודות העיקריות בחג הוא חינוך הילד - "והגדת לבנך". בימי החגים משוחררים הבנים והבנות מלימודיהם, ולא רק לימי החג, אלא אף זמן מסוים קודם לכן. הנני פונה לכל העוסקים בחינוך הכשר לתקן את המצב. בערב יו"ט על הילדים לקבל מחדש הוראות והדרכות הדרושות בדיני יו"ם ומנהגיו ותוכנו; גם בימי החג יפגשו המחנכים עם הילדים באופן מתאים כדי לחזק את ההשפעה; ההורים מצדם אל יסמכו רק על מוסדות החינוך, וישתדלו לנצל את הזמן לחיזוק השפעה חיובית עליהם.